הלכה: כֵּינִי מַתְנִיתָא לֹא יִמְכּוֹר אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ רִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי מָכַרְתִּי אֶת שֶׁלִּי צֵא וּתְבַע אֶת שֶׁלָּךְ. עָבַר וּמָכַר מְעַשֵּׂר וְאוֹכֵל וְאֵינוֹ מְעַשֵּׂר מַה שֶׁהוּא מוֹכֵר וְאֵין אָנוּ אַחֲרָיִין לָרַמָּיִין.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
עבר ומכר להתנא דמתני' אם הוא צריך לעשר עליהן וקאמר מעשר ואוכל כלומר מה שהוא אוכל מוטל עליו לעשר אבל אינו מעשר מה שהוא מוכר לפי שאין אנו אחראין לרמאין ואין לזה לחשוש אם יעשר הלוקח הזה או לא:
ר''ש מתיר. למכור לשאינו נאמן לפי שהוא אומר להלוי הרי אני מכרתי את שלי צא אתה ותבע את שלך ממי שהפירות בידו:
גמ' כיני מתני' לא ימכור אדם את שדהו. כלומר כך הוא כוונת התנא שלא ימכור את שדהו והיינו הפירות אף על פי שהן עדיין בשדה אם באו לעונת המעשרות לא ימכור אותן למי שאינו נאמן:
רִבִּי חֲנִינָה חֲבֵרוֹן דְּרַבָּנִין בָּעֵי תָּרַם אֶחָד בְּשִׁשִּׁים שֶׁהוּא אֶחָד מִשִּׁשִּׁים וְאֶחָד עַל הַקִּיטָּעִין וְעַל הַצְּדָדִין וְעַל מַה שֶׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וְלֹא מַתְנִיתִין הִיא. שֶׁהַתּוֹרֵם בְּלִבּוֹ עַל הַקִּיטָעִים וְעַל הַצְּדָדִין וְעַל מַה שֶׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן. כְּלוּם צְרִיכָה אֶלָּא בְיֶתֶר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שהוא אחד מששים ואחד על הקוטעין וכו'. כלומר ואם אנו משערין את התרומה על הכל ואף על הקוטעין והצדדין ומה שבתוך התבן לא תהיה התרומה כ''א אחד מששים ואחד מהו בדין התרומה זו דהא תנינן שם עלה בידו אחד מששים ואחד תרומה ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד ואמר לו ר' יוסי ומאי תבעי לך ולא מתני' היא דקתני שהתורם בלבו וכו' וכלום צריכה למיתני הך אלא ביתר שאם תחשוב בין הכל עם הקוטעים והצדדין ומה שבתוך התבן יהי' יותר לפי החשבון שתרם אפ''ה פטור על הכל במה שתרם לפי חשבון הכרי עצמו דאם לא כן מאי קמ''ל שהוא פטור:
תרם אחד בששים. מן הכרי שהוא עין הרעה ומיהו תרומתו תרומה כדתנן לעיל בפ''ד דתרומות:
תַּנֵּי לֹא יִתְרוֹם. עָבַר וְתָרַם רִבִּי בְּרֶכְיָה אָמַר יָפֶה כֹּחוֹ. רִבִּי מָנָא אָמַר לֹא יָפֶה כֹּחוֹ. אוֹתָהּ הַתְּרוּמָה שֶׁהוּא מַפְרִישׁ טוֹבֶלֶת לְמַעֲשֵׂר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
עבר ותרם. מהו ופליגי בה דמר אמר יפה כחו דלא אמרו אלא פטור הוא מלתרום עליהן ואם תרם יפה כחו ומר אמר לא יפה כחו לפי שאותה התרומה שהוא מפריש עליהן בפני עצמן קודם שהוציא התבואה מן התבן והמשקין מהגפת והזגין טובל אותן למעשר כדין התרומה שהיא קובעת למעשרות וחיישינן שמא אח''כ לא יוציא מהן ונמצא התרומה גרמה שאלו יהיו טבל:
תני. בברייתא לא יתרום על מה שנשאר בתוך התבן ובגפת וזגין קאי שלא יתרום עליהן בפני עצמן:
משנה: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם אֶת פֵּירוֹתָיו מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעְשְׂרוֹת וְלֹא בַשְּׁבִיעִית לְמִי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית. וְאִם בִּיכְּרוּ נוֹטֵל אֶת הַבַּכּוּרוֹת וּמוֹכֵר אֶת הַשְּׁאָר. לֹא יִמְכּוֹר אָדָם אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת גִּפְתּוֹ וְאֶת זוֹגָיו לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעְשְׂרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין וְאִם הוֹצִיא חַייָב בְּמַעְשְׂרוֹת 23a וּפָטוּר מִן הַתְּרוּמָה. שֶׁהַתּוֹרֵם בְּלִבּוֹ עַל הַקּוּטָעִים וְעַל הַצְּדָדִין וְעַל מַה שֶׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן. הַלּוֹקֵחַ שְׂדֵה יָרָק בְּסוּרִיָּא אִם עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת חַייָב. וּמִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת פָּטוּר וְלוֹקֵט כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף יִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וִילַקֵּט. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁקָּנָה קַרְקַע. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁלֹּא קָנָה קַרְקַע אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת פָּטוּר. רִבִּי אוֹמֵר אַף לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
רבי אומר אף לפי חשבון. ארישא קאי הכי קאמר בגמרא וכלומר אמילתי' דת''ק ועל משבאו לעונת המעשרות הוא דפליג דלת''ק בשקנה הפירות מחוברין בלא הקרקע והן באו לעונת המעשרות ביד הגוי פטור מכלום ואפילו מהחלק שגדלו אח''כ משבאו לרשות ישראל ועלה קאמר רבי דאף בזה מתחייב הוא לפי חשבון וכגון שלקח התבואה אחר שהביאה שליש ביד הגוי דזהו בא לעונת המעשרות בתבואה כדתנן בפ''ק ונגמרה התבואה ביד הישראל השליש הראשון פטור הוא ומשני שלישים שנתוספין ברשותו מפריש מהן תרומות ומעשרות והלכה כרשב''ג בסוריא וכרבי בארץ ישראל:
ולוקט כדרכו והולך. פלוגתא דת''ק ור''י בשלא קנה קרקע כדאמרן דבהא הוא דמחלק הת''ק בין אם קנה משבאו לעונת המעשרות או לא ומשבאו הוא דפטור ובלבד שהוא יהי' לוקט כדרכו והולך אבל לא ישכור פועלים ללקט וטעמא דמילתא דבשלא קנה הקרקע אינו אלא כאריס בעלמא שאין לו בגוף הקרקע כלום וס''ל להת''ק כר''א דלקמן בפ''ד דחלה בחדא דתנינן התם ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא ר''א מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית ולר''א אין חילוק בין ירד לתוכה עד שלא באו הפירות לעונת המעשרות או לא דלעולם מחייב להאריס ישראל אבל להת''ק דהכא כשירד לתוכה עד שלא באו לעונת המעשרות אז הוא מחייב להאריס וכן בקנה הפירות ולא הקרקע דזה כאריס הוא ובהא הוא דס''ל כר''א דחייב אבל אם קנה אותן משבאו לעונת המעשרות ביד הגוי פטור והיינו טעמא נמי דדוקא הוא לוקט ולא ישכור פועלים דאם ישכור פועלים מחזי כבעה''ב ואתי לאחלופי למיעבד הכי בקנה גם הקרקע ולהת''ק בקנה הקרקע לעולם מיחייב הוא ואפי' אם קנה אחר שבאו הפירות לעונת המעשרות ור' יהודא סבר דלא גזרינן בלא קנה קרקע אטו קנה קרקע:
מתני' הלוקח שדה ירק בסוריא. הן הארצות שכיבש דוד והוזכר לעיל בפ''ו דדמאי ובכמה מקומות שבמקצת עשו אותה כא''י ובמקצת כח''ל ולענין תרומות ומעשרות ושביעית עשו אותה כא''י והכל מדבריהם ולפיכך נקט כאן שדה ירק להשמיענו שהכל הוא בסוריא כשדה ירק שאין חייב במעשרות אלא מדבריהם ואם קונה שדה בסוריא מהישראל לעולם הוא מתחייב במעשרות כמו דתנן בסוף חלה הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים אלא שבסוריא החיוב מדבריהם הוא והכא מיירי שקנה מן הגוי בסוריא הלכך הדין הוא כך אם עד שלא באו הפירות לעונת המעשרות ביד הגוי חייב לפי שברשותו של ישראל בא החיוב המעשרות עליהן ולרשב''ג לקמן דוקא כשקנה הקרקע עם הפירות מחוברין ולת''ק החילוק הוא כך אם קנה עד שלא באו לעונת המעשרות אז הוא חייב ואם משבאו לעונת המעשרות ביד הגוי פטור והכל בשלא קנה הקרקע אבל אם קנה הקרקע מיחייב הוא לעולם להת''ק ולהכי נמי נקט שדה ירק כלומר שלקח אותה כשהיא מלאה ירק אבל לא השדה עצמה:
לא ימכור אדם את תבנו. להוציא ממנו התבואה שנשארת לפעמים בשבלים ואותה התבואה כשתלקט חייבת במעשר לפיכך לא ימכור אותו למי שאינו נאמן על המעשר וכן לא את גפתו והוא פסולת של זיתים ולא את זגין הפסולת של ענבים לא ימכור למי שאינו נאמן להוציא מהן משקין לפי שהן חייבין במעשרות כדקתני ואם הוציא מהן משקין וכן התבואה מן התבן חייב במעשרות. ופטור מן התרומה. אבל בתרומה פטור מאלו הנשארים בתבן וכן בגפת וזגים לפי שהתורם צריך שיהא בלבו לפטור אף הקוטעים והן השבלים שנקטעו ולא נדושו ועל מה שבצדדי הכרי ועל התבואה שנשארה בתוך התבן וכן התורם בית הבד צריך שיכוין גם על מה שבתוך הגפת והתורם את היין שבבור מכוין גם על מה שנשאר בזגים ואם לא נתכוין אע''פ כן נפטר הכל שתנאי ב''ד הוא שהתרומה הוא על הכל:
ואם ביכרו. מקצתן והגיעו לעונת המעשרות נוטל את אלו הבכורות ומוכר את השאר שעדיין לא הגיעו לעונת המעשרות וקמ''ל שאע''פ שיש בהן מאותן שביכרו אינן אוסרים למכור הכל למי שאינו נאמן אלא נוטלן והשאר מותר לו למוכרן:
מתני' לא ימכור אדם את פירותיו. כלומר פירותיו שבשדה משבאו לעונת המעשרות כדתנן בפ''ק לא ימכור אותן למי שאינו נאמן על המעשרות לפי שזה לא יפריש המעשרות וכן אין מוכרין פירות שביעית שבאו לו בהיתר כגון מן ההפקר למי שחשוד על השביעית ולא יאכל אותן בקדושת שביעית:
אמר רשב''ג בד''א בזמן שקנה קרקע. רשב''ג פליג וס''ל כר''ג דפ''ד דחלה דהאריס לגוי בסוריא לעולם פטור הוא והכי אמר בגמ' הלכך קאמר דבזמן שקנה קרקע הוא דשייך לחלק דאם עד שלא באו לעונת המעשרות חייב דמכיון שקנה הקרקע והפירות הגיעו לעונת המעשרות ברשותו חייב אבל אם לא קנה קרקע אינו אלא כאריס שאין לו בגוף הקרקע כלום ולעולם פטור הוא:
תַּנֵּי שָׂדֶה שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ לִפְנֵי גוֹי וּלְקָחָהּ 23b מִמֶּנּוּ יִשְׂרָאֵל רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר הַתּוֹסֶפֶת פָּטוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הַתּוֹסֶפֶת חַייָב. רִבִּי אֲבִינָא עוּלָא בְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר אַף חֲכָמִים לֹא חִייְבוּ בְתוֹסֶפֶת אֶלָּא לְשֶׁעָבָר שֶׁאִם הָיָה שֵׁנִי שֵׁנִי עָנִי עָנִי. תַּנֵי רִבִּי יוֹנָתָן בֵּי רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מְנַיִן לִתְבוּאָה שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה כּוֹנְסָהּ אוֹתָהּ בַּשְׁבִיעִית. תַּלְמוּד לוֹמַר וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ בַּשְׁבִיעִית. רִבִּי אֲבִינָא עוּלָא בְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר אַתְיָא דְּרִבִּי יוֹנָתָן בֵּי רִבִּי יוֹסֵי בְּשִׁיטַּת רִבִּי עֲקִיבָה רַבּוֹ. כְּמָה דְּרִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר אַחַר שְׁלִישׁ הָרִאשׁוֹן אַתְּ מְהַלֵּךְ. כֵּן רִבִּי יוֹנָתָן בֶּן רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַחַר שְׁלִישׁ הָרִאשׁוֹן אַתְּ מְהַלֵּךְ. אָמַר רִבִּי זְעִירָא לְרִבִּי אֲבוּנָא תַּרְתֵּין מִילִּין אַתּוּן אָֽמְרִין וְאִינּוּן פְלִיגוֹן הָדָא עַל הָדָא. הָכָא אַתּוּן מָרִין אַף חֲכָמִים לֹא חִייְבוּ בְתוֹסֶפֶת אֶלָּא לְשֶׁעָבָר שֶׁאִם הָיָה שֵׁנִי שֵׁנִי עָנִי עָנִי. וְהָכָא אַתּוּן מָרִין אַתְיָא דְּרִבִּי יוֹנָתָן בֵּי רִבִּי יוֹסֵי בְּשִׁיטַּת רִבִּי עֲקִיבָה רַבּוֹ. אִי דְּאַתְייָא דְּרִבִּי יוֹנָתָן בֵּי רִבִּי יוֹסֵי בְּשִׁיטַּת רִבִּי עֲקִיבָה רַבּוֹ. כְּמַה דְּרִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר אִסּוּר סְפִיחִים תּוֹרָה. כֵּן רִבִּי יוֹנָתָן בֵּי רִבִּי יוֹסֵי אָמַר אִסּוּר סְפִיחִים תּוֹרָה. הֵבִיאָה פָּחוֹת מִשְּׁלִישׁ לִפְנֵי שְׁבִיעִית נִכְנְסָה שְׁבִיעִית אֲסוּרָה מִשּׁוּם סְפִיחִין וְלֹא חָלָה עָלֶיהָ קְדוּשַׁת שְׁבִיעִית. שֶׁכְּבָר הָיוּ עֲשָׂבִים וְלֹא חָלָה עָלֶיהָ קְדוּשַׁת שְׁבִיעִית. הֵבִיאָה פָּחוֹת מִשְּׁלִישׁ לִפְנֵי שְׁמִינִית וְנִכְנְסָה שְׁמִינִית מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם סְפִיחִין וְחָלָה עֲלֶיהֶן קְדוּשַׁת שְׁבִיעִית. רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ תְּרֵיהוֹן מָרִין מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי עֲקִיבָה בְּסִדְרָן שֶׁל שָׁנִים שֶׁאִם הָיוּ שֵׁנִי שֵׁנִי עָנִי עָנִי.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ר' יוחנן ור''ל תריהון אמרין וכו'. כר' אבינא דלעיל דלענין חיוב מעשרות של השנה הולכין אחר שנה שגדלה בה השליש הראשון ולפי סדרן של השנים אם היה שנת מעשר שני או מעשר עני:
הביאה פחות משליש וכו'. מסקנא דמילתא דלעיל הוא דקאמר אם הביאה שליש וכו' ואיידי דדייק עלה דר' אבינא הפסיק בה והשתא הדר למילתיה דאם לא הביאה אלא פחות משליש לפני ר''ה של שביעית ונכנסה שביעית אסורה משום ספיחין וצריך להפקירה כדין ספיחין אבל לענין לאכלן בקדושת שביעית לא חלה עליהן קדושת שביעית כדמפרש טעמא לפי שכבר היו עשבים כלומר דמיהת עשבים היו קודם השביעית ואע''פ שלא גדלו שליש ולא חלה עליהן קדושת שביעית אף אח''כ ואם הביאה פחות משליש בשביעית לפני שמינית וכו' איפכא הויא דמשום ספיחין מותרין דהרי העיקר מה שגדל בשמינית הוא וחלה עליהן קדושת שביעית שכבר חלה עליהן בהיותן עשבים:
אי דאתייא ר' יונתן וכו'. כלומר ועוד אי דר' יונתן כר''ע רבו ס''ל א''כ היה לו להחמיר כאן בשביעית משום דהתוספת ספיחי שביעית הן ור''ע רבו ס''ל דספיחין בשביעית אסורין מן התורה הן כדקאמר בהדיא בת''כ והבאתי לעיל בפ''ה דשביעית בהלכה ג':
ואינון פליגין הדא על הדא. דהא הכא אתון אמרין דאף למה שחייבו חכמים בהתוספת מ''מ לענין שנת החיוב הולכין אנו אחר שנה שעברה שגדל בה השליש הראשון וא''כ מאי האי דקאמרי אתון הכא דאתייא דר' יונתן כשיטת ר''ע רבו הרי אף להחכמים הולכין אנו לענין השנה אחר שליש הראשון והיינו נמי דר' יונתן דבענין השנה הוא דקאמר וזהו כחכמים דר''ע:
כמה דר''ע אמר אחר שליש הראשון אתה מהלך. ולפיכך פוטר אף התוספת שברשות הישראל משום שהשליש הראשון הביאה ביד הגוי כן נמי ר' יונתן אומר כאן לענין שביעית שאחר שליש הראשון אתה מהלך כדפרישית:
ת''ל ואספת את תבואתה בשביעית. כלומר דדריש ואספת את תבואתה לקרא דבתריה והשביעית תשמטנה דלפעמים ואספת את תבואת השנה שעברה אף בשביעית ומדלא כתיב ושביעי' תשמטנה הוא דיליף:
שהביאה שליש לפני ר''ה. של שביעית שכונסה אותה אף בשביעית:
אף חכמים לא חייבו בתוספת אלא לשעבר. כלומר אף למאי דס''ל שחייב להפריש מהתוספת מ''מ בהא מודים דאחר שנה לשעבר שגדל השליש הראשון אנו הולכים ואם היה שנת מעשר שני או מעשר עני מפריש הוא מן התוספת כפי אותה שנה שעברה:
התוספת. שניתוסף ביד ישראל לר''ע פטור כת''ק דמתני' וחכמים כרבי ס''ל ומפריש לפי חשבון התוספת:
גמ' תני. בתוספתא פ''ג וגריס שם פלוגתא דר''ע וחכמים כעין פלוגתא דת''ק ורבי במתני' דתני שם הלוקח שדה ירק בסוריא עד שלא באו לעונת המעשרות פטור משבאו לעונת המעשרות חייב וזהו ט''ס ואיפכא צ''ל עד שלא באו לעונת המעשרות חייב משבאו לעונת המעשרות פטור מלקט כדרכו ופטור דברי ר''ע וחכמים אומרים אף משבאו לעונת המעשרות חייב לפי חשבון. ונסחת הברייתא דהכא היינו הך וכך הובאה לעיל בפ''ד דפאה בהלכה ה':
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source